"אווה! בואי לכאן!" אלכס צעקה.
אווה נופפה לשי ונטע שהתקדמו במהירות לשיעור פיזיקה ולאחר מכן הסתובבה ורצה בצעדים קלילים לעברנו.
"בוקר אור, מותק, לכבוד מי התלבשת ככה?" אלכס חיבקה את אווה וסקרה אותה במהירות. אחסוך מכם את תיאור בגדיה, מעולם לא אהבתי קניות או בגדים גנדרנים ונשיים ואם אנסה לתאר משהו שאני לא אוהבת, טוב אני לא בדיוק אעשה חסד עם הבגד.
"בשבילי כמובן, אווה, מתוקה, אני לא מאמין שהסתרת את מה שהולך בנינו-ואני סיפרתי לכל העולם כבר!" פיטר שילב את ידו בידה, לקח עליה בעלות לכאורה.
הרגשתי את מבטה הבוחן אבל למרות חוסר הנימוס הברור מצידי, החלטתי להעמיד פנים שלא ראיתי את מבטה.
"אוי תפסיקו שניכם, אתם יודעים לכבוד מי התלבשתי ככה. פיטר, מצטערת אבל הפעם זה בשביל אנג'י הקטנה שלנו-אולי זה יחזיר אותה לכדור הארץ-קצת אהבה ורומנטיקה גם אם זה מאותו המין-יעזור לה מאוד." היא צחקקה.
האנחה נפלטה בליבי.
It'sshow time again.
"אווה, מה לקחת? ברצינות, זה נשמע יותר גרוע מאלכס בשנה החדשה-אם שאלת אתעצמך למה לעולם לא מגישים בקפיטריה פטל-אלכס היא הסיבה. " עניתי לה בחיוךמאולץ."זה קרה רק פעם אחת! ואני נשבעת, אין סיכוי שזה היה פטל! חוץ מזה הדמיון שלילא מספיק מפותח-עם או בלי אלכוהול- כדי לדמיין אותך רוקדת את ריקוד הציפורים. מהשמפתיע זה לא שרקדת את ריקוד הציפורים, אלא שבכלל החלטת להזיז את ישבנך המגונדר.את רקדת ושלא תעזי להכחיש." היא הניפה אצבע מאשימה כלפיי.
שלושתנו צחקנו והתקדמנו לעבר הכיתה.
טל כבר היה בכיתה, הקריא שמות והפנה לעברנו מבט אחד שאמר, 'טוב שהצטרפתם-שלאתטעו-זה יכנס לכם לתעודה ולכל מקום שאפשר לתקוע את זה.'
התיישבתי בשולחן הקבוע שלי בשורה השנייה, זה שישבתי בו תמיד לבד (בכיתה היה מספראי זוגי של תלמידים כך שיצא שבשיעור כימיה היו שיעורים שאני הייתי יושבת לבד והיושיעורים שפיטר יושב לבד. רוב הזמן זאת הייתי אני).
השיעורנמשך, ולא נגמר. ידעתי את התשובות אבל לא היה לי הרצון או הכוח להכריח אותן לצאתמבין שפתיי.
כשדלת הכיתה נפתחה לא הרמתי מבטי מהמחברת. לא באמת רשמתי את מה שטל רשם.
לדקה אחת. דקה אחת קטנה השתרר שקט אמיתי בכיתה. דקה לאחר מכן, החלו מלמולים מכלמקום.
"תלמידים, יש לנו תלמיד חדש היום, קבלו אותו בברכה. אנא הצג עצמך." ביקשטל.
"שלום, אני קמרון בק. כמו שהבנתם אני חדש כאן, עולה מניו יורק, ארה"ב,ואני מקווה להשתלב כאן." סיים את נאומו הקצר באנגלית אופיינית.
יופי, עוד אמריקאי-איך לכל הרוחות כל האמריקאים החליטו לעלות לארץ ולהגיע דווקאלעיר הנידחת הזו, לבית ספר הזה?
הרמתי את ראשי מהמחברת, מלאת הקשקושים.
הוא היה גבוה בערך מטר שמונים וחמש אולי קצת יותר, שיערו היה חום רך כמו הצבע שלעיניי, פרוע ובו בזמן נח בקלילות על ראשו. כשהישרתי מבט לעברו ראיתי את עיניו.העיניים החדשות. מבטו ננעל עליי. אפו היה רחב ומעט סולד, עצמות לחייו היו רחבות גםכן וגבוהות. לחיו היו אדומות, אולי מהמאמץ שלא לאחר, או אולי הסמיק מפאת המבוכהשבלהיות ילד חדש-לא היה לי מושג, וגם לא היה לי אכפת. מעל שפתו העליונה וכל הדרךאל סנטרו ואחר כך לצווארו נראתה צלקת חיוורת ארוכה ומעוררת סקרנות. כשהסתכלתי עלשפתיו שמתי לב שהן לא פרופורציונאליות במיוחד, רק הצלקת גרמה לי לחשוב אחרת.
מבנה גופו היה דקיק, רק התחיל להתפתח כגבר, וגם זה בספק. הוא לבש חולצת בית ספרלבנה שהדגישה את צבע עורו השזוף ומכנס ג'ינס משופשף שניסה להקנות לבעליו מראה שלילד רע-בדגש על הניסה
לאחר הסקירה הרמתי את מבטי לעבר עיניו. הדבר היחיד שבאמת ובתמים יכולתי לומרשנהנתי להסתכל בפניו. עיניו התכווצו, לרגע חשדתי שבסלידה על הסקירה שעשיתי אבללאחר מכן שמתי לב שעל שפתיו נמתח אותו חיוך מתנשא, עם גבות מכווצות מעט ועינייםמעורפלות.
אם באמת החליטו לארגן פלישה על התיכון הזה...כל כך היה קשה לארגן נער אינטליגנטילא מתנשא? כבר בעמידה ובחיוך על שפתיו אפשר לראות שהוא חושב את עצמו למשהו גדול רקכי הגיע מארה"ב.
"מתנשא..." לחשתי בלי קול מבין שפתיי. נחרה שקטה נפלטה וחזרתי לקשקשבמחברת שלי.
לפתע נשמע קולו הרועם של טל. לרגע הוחלפה האדישות הרגילה בקולו להתעניינות וסקרנותכלשהי.
"ברוך הבא, קמרון. ניו יורק? וואו, איך זה שם? בכל מקרה יש כאן עוד שלושהתלמידים, גם הם מארה"ב, אני מקווה שתשתלבו כאן כולם." דיבר המורה והצביעעל אלכס פיטר ועליי, כאילו היינו תלמידים חדשים כמו קמרון. לא למדנו כאן ארבע שניםלערך.
"לא להרים מבט...לא להרים!" אני לוחשת לעצמי, חומקת מאור הזרקוריםהרגעי.
"ניו יורק גדולה ויפיפייה, אבל אין ספק שהיא לא משתווה כלל לישראל. תודה עלקבלת הפנים החמימה, ואני בטוח למעלה מכל ספק שאשמח להכיר את כל התלמידים כאן, אםכמובן הם ירצו." אמר בקול מתקתק.
בעוד מבטי נעוץ בעינו לחשתי בלי קול, "חנפן." הוא סך הכול צחקק וקרץ ליכהזמנת תיגר.
חיוך מלאכי הופיע במקום החיוך המתנשא על שפתיו ונראה כאילו עומד לכבוש את כלהתלמידים בכיתה, ובקרוב גם את השכבה כולה.
הנהונים הגיעו מצד הבנות ונדמה לי שגם אמירות מגוחכות כמו "lover boy" וכדומה. לעולם לא ידעתי עד כמה פתטי אפשר להיות עד הרגע הזה.הבנים, עדיין היו בשלבי עיכול שיש מישהו שמאיים על מעמדם. כנראה שזה יהיה תצטרף אותתחפף לקמרון היקר.
טל, הורה לקמרון לשבת שורה מאחורי.
הוא התקדם במעבר לאט ובקלילות. כשעבר על ידי לחש לי, "אוהבת קרבות עיניים,הא?"
פלטתי נחרה כתגובה והוא צחקק.
הסתובבתי לשנייה לעברו ונעצתי בו את מבטי. רציתי להגיד לו דבר או שניים אך מבטוהמתנשא ובו בזמן מגונן עצר אותי.
"אנג'ל, ישנה איזושהי בעיה?" טל שאל.
"לא, טל. הכול בסדר, רק הפלתי משהו." שיקרתי.
סובבתי את גבי אליו ונעצתי עכשיו את מבטי בלוח. יכול להיות שדמיינתי אבל אני יכולהלהישבע ששמעתי אותו לוחש- "סיבוב ראשון לקרב."
"זה מתחיל." לחשתי בחזרה-בין אם הוא שמע ובין אם לאו.
****
"אלוהים, כמה שהקמרון הזה חתיך!" צחקקה אלכס כצפוי ואווה הנהנה בהסכמה.
"ומה אני, עז?" פיטר שאל בטון נעלב כביכול.
"אתה יודע שאנחנו אוהבות אותך, פיט. רק שאתה לא יכול להכחיש שקמרון חתיך יותרמרוב הבנים כאן." הצטרפה אווה בקול מעריך.
כזה היה השבח שקיבל פחות או יותר כל בחור חדש שהגיע לסביבה מאלכס ואווה, ואם נטעהייתה בסביבה אז בכלל.
"אני מעדיף שלא להגיב על זה." ענה וסתם את אוזניו.
החברות בין פיטר לאלכס תמיד הייתה מובנת לי לעומת אנשים אחרים. אף אחד לא האמיןשיכול להיות דבר כזה שנקרא חבר וחברה הכי טובים. החבר והחברה הכי טובים האלו תמידהפכו לזוג, טוב חוץ מאלכס ופיטר. הם אהבו אחד את השנייה כמו אחים, מעולם לא נכנעוללחץ החברתי, הם נשארו החברים הכי טובים. זה הציל את כולנו מדרמות ממושכותומעצבנות. למען האמת בחבורה שלנו, מעולם לא היה קטע של דרמת אהבה. אולי זה מפנישיש רק שני בנים, אבל זה עדין משהו-ואף אחד מהם, מעולם, לא פיתח משהו למישהימאיתנו.
כשהלכנו לעבר כיתת אנגלית שלנו רוח קרה נשבה והזכירה לי שהז'קט לא עליי.
"אוי, לכל הרוחות. שחכתי את הז'קט שלי בכיתה! אלכס, פיטר, אווה, אל תחכו ליאני הולכת להביא את הז'קט." חייכתי לעברם ופניתי לעבר כיתת הכימיה.
עטפתי את גופי בידי מנסה להגן על עצמי מהקור.
"לא חשבתי שאת כזו מפוזרת." הקניט אותי קול מחוספס מאחור.
הסתובבתי במהירות לאחור, לראות מי דיבר אליי, כשהסתובבתי עיניו של הילד החדש היוממש מול עיניי, הוא התכופף כדי להיות בגובה פניי. נרתעתי ממנו במהירות.
התגובה שלי, כמובן, גרמה לו לצחקק.
"זאת לא דרך טובה להתחבב על אנשים ביום הראשון ללימודים," כיווצתי אתעיניי ונתתי לנשימתי ולליבי להירגע, "אם אתה רוצה למצוא חברים, עדיף לך להיותיפה להנהן ולשתוק. ואם ממש אין לך סבלנות ואתה רוצה לדבר-אתה מוזמן, אבל לא בקטעשל הקנטה."
"אתעלם מהנימה הארסית שבקולך ורק אשאל-את באמת חושבת שאני יפה?" הואצחקק.
"אתה חסר תקנה." נאנחתי והמשכתי לכיוון כיתת כימיה.
"אם את ממש רוצה לדבר-את מוזמנת אבל לא בקטע של הקנטה, ילדונת." הואציטט אותי.
הזכרתי לעצמי לנשום עמוק ולהירגע, שאולי אם לא אגיב הוא ילך.
המשכתי ללכת בצעדים קצרים ומהירים, מודעת לכך שהוא הולך אחריי.
"אתה מתכוון להמשיך לעקוב אחרי עוד הרבה זמן?" שאלתי בלי להפנות אליומבט.
"טוב...כיון שזה היום הראשון שלי כאן...ויש לנו אותה מערכת...ואני לא מכיר אתהאזור בכלל, ואת האדם הראשון שאני איכשהו מכיר כאן-גם אם בקטע של הקנטות-טובקיוויתי אולי תוכלי לעזור לי." ענה באדישות גמורה.
"אני קמרון בק, דרך אגב, לא הצלחתי לקלוט את שמך." הוא אמר בפתאומיות,נזכר בנימוסיו.
"זה שראיתי אותך ראשונה היום, וזה שאמרת לי שלוש מילים וחצי בסך הכול-וגם זהאני בספק-לא ממש אומר שאתה מכיר אותי." אמרתי בטון נוזף, כועסת עדיין עלשהפחיד אותי, על זה שתפס אותי ברגע חולשה. "ואני יודעת איך קוראים לך,"שיקרתי כמובן, "שמעתי אותך בכיתה." גלגלתי את עיניי. הבן אדם עקשן, איןמה לומר.
"כן, אבל נראה שהיה משהו ממש מעניין במחברת שלא ידעתי אם הקשבת-אגב, פעם אחרונהשבדקתי, פיות לא קיימות, וזה שתציירי אותן לא יביא אותן אלייך את יודעת-רק אומר."נעצרתי לרגע, מתכננת להסתובב ולומר לו שיעזוב אותי במנוחה, אבל משהו מנע ממנילעשות כך. הוא עיצבן אותי כל כך, אבל בכל זאת לא אמרתי דבר והמשכתי הלאה.
"שמך?" שאל אחרי שלא עניתי. למען האמת שכחתי בכלל משאלתו.
"אנג'ל אייברי. אני מבינה שגם אתה לא מקשיב מי יודע מה בשיעור כימיה."
"אני כן, אבל איך אפשר להתרכז כשמטרה נחמדה עומדת מולי?" הוא גיחך,"טוב, בכל מקרה, נעים להכיר אותך, אנג'ל. אני מניח ש-"
"אתה מניח די הרבה דברים." קטעתי אותו בכעס קל והסתובבתי לעברו.
מבטו היה מופתע מתגובתי.
"טוב, זה משהו שאני חייב לעשות. אני לא מכיר כאן אף אחד כמו שהבנת, חוץ ממך,אנג'ל, אז כדי להבין אותך אני מניח מסקנות, ולפי התגובות שלך אני יודע מה נכון ומהלא." חייך.
"אתה תמיד כזה מעצבן?" שאלתי כשפתחתי את דלת כיתת הכימיה.
"לא, זה רק איתך. את נותנת לי יותר מדי הזדמנויות." צחקק.
טוב מישהו כאן אופטימי. כנראה שהמבט המבין לא היה אמיתי אחרי הכול...
טל המופתע הסתכל על קמרון ועלי, על פניו היו סימני שאלה.
"סלח לי, טל. שכחתי כאן את הז'קט שלי כאן ככל הנראה. האם אוכל לחפשאותו?" שאלתי בנימוס.
"כמובן," ענה וחזר לבדוק את אותן עבודות שהגשנו לו לפני כרבע שעה.
"ומה איתך, קמרון?" שאל בלי להרים את מבטו מהעבודות.
"אוה, אני רק מלווה אותה ,שלא תמעד או תאבד את דרכה, אדוני. לא נרעיש יותרמידי." הבטיח. טל הנהן כאילו הסיבה המפוברקת של קמרון מוצדקת.
נעצתי מבט רושף בעיניו של קמרון, מנסה בעזרת המחשבה לגרום לו ללכת.
כנראה שכוחות על ואני לא הולכים יחד, כיון שקמרון נשאר עומד בפתח ועל פניו חיוךאווילי ביותר.
לא היה קשה למצוא את הז'קט שלי. הוא היה מונח על הכיסא שישבתי בשיעור של טל.
לקחתי אותו בלי לחשוב הרבה, הודיתי לטל ויצאתי מהכיתה במהירות.
"אוקי, אז לאן מכאן?" שאל קמרון בקול אדיש.
"אתה לא מוותר, מה?" נאנחתי, "יש לנו שיעור אנגלית-שבטוח נככבבו-בבניין 12 עם אלה." עניתי לו ופניתי לעבר הבניין השמח לכאורה. הוא היהצבוע בכחול בהיר, מנסה להשוות לעצמו שמחה קלה-מובן מאליו שנכשל במשימה.
היה שקט בינינו במשך דקה או שתיים ופתאום קמרון פלט, "אז מה את אוהבת לעשות,ילדונת?"
נעצרתי לשנייה. הסתובבתי לעברו ומבלי שהתכוונתי לקולי נוספה נימת כעס, "אנילא ילדונת זה דבר ראשון, להזכירך אנחנו לומדים באותה כיתה, אותה שכבת גיל. דברשני, למה זה מעניין אותך כל כך?"
מבטו היה מופתע. פיו נפער, וחיכיתי שתצא משם תשובה כלשהי, אבל כל שעשה היה למלמל,"סליחה, לא התכוונתי לחטט", לעקוף אותי ולהתקדם לעבר בניין אנגלית.
"סלח לי, לא התכוונתי להיות בוטה כל כך." התנצלתי ברשמיות-מי אמר שלאלימדו אותי נימוסים?- ומיהרתי להדביק את הפער.
"זה בסדר." לחש ולא הוסיף מילה.
הדרך שנותרה בכדי להגיע לכיתה עברה בשתיקה.
כשנכנסנו לכיתה של אלה, כל עיני התלמידים הופנו לעברנו.
"תודה שהצטרפת אלינו, גברת אייברי." אמרה המורה בעברית מאנפפת.
"ומי אתה?" העבירה מבט מעריך על קמרון.
"אוה, זה קמרון בק, הוא-" התחלתי לענות במקום קמרון, אבל זה קטע אותיבמהירות בעברית רהוטה שלא ידעתי עליה כלל.
"אני תלמיד חדש, עולה מניו יורק. מצטערים על העיכוב, אלה. דיברנו עם טל, המורה לכימיה."
קולו של קמרון היה מתוק, לעומת קולה של המורה-הוא לא היה מאנפף.
"אוקי, ברוך הבא, קמרון-שבו שניכם בשולחן, שם, ובלי איחורים יותר."הצביעה לעבר שולחן זוגי בשורה השלישית. אלה החלה לדבר אנגלית מנסה (ונכשלת)להשוויץ באנגלית "הטובה" שלה.
לצערי נאלצתי לשבת קרוב לקמרון-שוב. עכשיו כבר הצטערת שייחלתי להכיר עיניים חדשות.מבינות.
דף שורות גדול מקופל לשתיים הונח לצד ידי הימנית. הסתכלתי על פניו של קמרון.
מבטו הבהיר שהוא לא הסיר לרגע את עיניו מהלוח.
ברגע הזה תהיתי ממי הפתק.
'את כועסת עליי?' היה כתוב בכתב אופייני של בנים. מסתבר שזה באמת היה מקמרון. הואהעדיף לכתוב באנגלית. דבר אחד משותף לשנינו. למרות שהטפתי לרוני לא לדבר או לכתובאנגלית בבית (אלא אם יש לה שיעורים באנגלית). תמיד העדפתי לדבר ולכתובאנגלית-למרות האהבה שלי לעברית.
'למה אתה חושב שאני כועסת עליך?' התחלתי לכתוב בכתב מחובר, ורק כשסיימתי נזכרתישלא כולם יודעים לקרוא כתב מחובר באנגלית. כשהתחלתי למחוק, ידו נחה על ידי, מנעהממני להמשיך למחוק.
"זה בסדר, אני מבין כתב מחובר." לחש. המגע של ידו על ידי היה מוזר. נחשקאבל אסור.
הדף הלבן חזר אל ידי.
'חשבתי שאת כועסת עליי, הנימה של דברייך, המבט שלך...רק רציתי להתיידד אבל אתכנראה לא אוהבת שאנשים מתעסקים בחייך, גם בפרטים השטחיים.' הוא לא אמר את זהכשאלה, אלא כקביעת עובדה פשוטה.
אני באמת כזו שקופה?
'לא, אני לא אוהבת.' כתבתי בקצרה והעברתי את הדף אליו.
הוא נאנח ולא כתב דבר. לקחתי את הדף המקושקש ורשמתי במהירות, 'גם אתה לא אוהב שמתעסקיםבחיים שלך, נכון?'
הוא הניד בראשו לשלילה.
הוא רק כתב לי חמש מילים, 'לא ממש...אבל עשי לי טובה-אל תתעסקי בענייניים שלא לך.'
כעסי גדל. הוא אומר לי לא להתעסק בעניינים שלא שלי...כשהוא עושה את אותו הדבר?
נעצתי בו שוב את מבטי, משתדלת לא לצעוק בקול את מחשבותיי...ביומו הראשון, הואהצליח לגרום לי ל"מלכת הקרח" בכבודה ובעצמה לגרום לליבה הקפוא להיסדקמכעס-רק בשביל לצעוק על אידיוט גאוותן ויהיר.
הוא הפנה את מבטו ומבטנו הצטלב.
"מה קורה? למה את נועצת בי מבט?" הוא לחש. לא עניתי ולמרות שמישהומאיתנו היה אמור לנתק את מבטו מהשני-רק בשביל הנימוס, או הרגשת האי נוחות שבנעיצתמבט- קרה דבר הפוך.
במשך כרבע שעה, עיניו של קמרון היו נעוצות בשלי-כאילו מנהלות מאבק ביניהן.
תחילה ראיתי אדום בעיניי, אחר כך זה הצטמצם לעיגול המסמן מטרה ישר על מצחו שלקמרון. לאט לאט עיניי ראו את עיניו, את הצבע המיוחד. כחול מהפנט עם נגיעותשל חום בקצוות וירוק מסביב לאישון השחור. הכעס שלי התמסמס ככל שהסתכלתי בעיניו-איןלי מושג איך הייתה ההבעה שלי אבל כשהפעמון צלצל מעולם לא הייתי יותר אסירת תודה.
כעת שמתי לב לשינוי במבטו של קמרון. כבר לא היה לגלוג בעיניו או התנשאות-אבל לפנישהספקתי להבין ממה נבע השינוי, הוא נשם עמוק וסובב את פניו ללוח.
הכיתה התרוקנה לאט לאט, כל אחד ממהר להגיע לקפיטריה, לתפוס מקום לפני שההפסקהתיגמר.
אף אחד מאיתנו לא זז ממקומו.
כשאלה הסתכלה עלינו עדיין ישובים, ושאלה למה אנחנו לא יוצאים, רק אז התרוממנוממקומותינו.
אספתי את דבריי במהירות, מתכננת לברוח מקמרון.
כשיצאתי מהכיתה, יד חמה תפסה את כתפי מאחור, סטרתי לאותה יד במהירות.
"עזוב אותי." לחשתי והסתכלתי בעיניו.
התלבטות הופיעה בעיניו. הוא הנהן לחש מצטער והלך כמה צעדים אחורה.
"אתה ממש יודע איך להכיר אנשים, איך לגרום להם לחבב אותך." אמרתי בשקט.
"כמוני, כמוך." ענה והסתובב לעבר המנהלה, לקבל כנראה הכוונה לכיתה הבאהשלנו.
הוא הסתובב פעם אחת כדי להסתכל עליי, משהו בסיטואציה הזו הזכיר לי את מה שקרה לפניזמן קצר, כשראיתי את העיניים שלו לראשונה. ראיתי את המבט השונה, המבין, הזקן שוב,אבל פעם משולב עם הטהורות הרגעית שהייתה בעיניו לפני דקות ספורות.
שנייה לאחר מכן-המבט השתנה, והשנאה הופיעה סביבו, כמו הילה גלית מצמררת.
בתוך שעתיים וחצי, השגתי אויב חדש-אפשר לרשום על זה שיא.
אנג'ל אייברי, הילדה המרשעת של ישראל.
עד לאן הידרדרתי?
;){kind=link}