פרק 1
"אנג'ל אייברי!" קולו הרועם של המורה החזיראותי לשגרה.
"כן, טל?" עניתי בקול חלוש.
"שימי לב לשיעור לפחות פעם אחת." כעס וחזר להרצות על קוטביות המולקולה.
המורים לפעמים עלו לי ממש על העצבים, אבל הייתה להם סיבה די מוצדקת. בכל אחת עשרהשנות הלימוד שלי-כמעט מעולם לא הקשבתי ממש בשיעור.
כדור נייר לבן ומקומט התגלגל לעבר מחברת כימיה שנפתחה פעמים אחדות מתחילת שנה,וכימיה היה המקצוע האהוב עליי.
'אל תשימי לב אליו אנג'י, טל, במצב רוח רע היום-לא שזה שונה מבדרך כלל.' כתבהלי אלכס באותו כדור. הסתובבתי אחור לעברה וראיתי אותה ואת פיטר מחייכים לעבריחיוכים כביכול מעודדים.
אלכס ופיטר לא הצליחו לעודד אותי. אפילו שטל היה אחד המורים השנואים בבית הספר לאיכולתי שלא לחשוד שמשהו רע עובר עליו, ולא יכולתי שלא לתהות אם איכשהו אני גורמתלמצב להיות גרוע יותר.
כשעברנו הנה לפני שבע שנים קיוויתי שלא אתחבר עם אף אחד. התקווה הזו לא התממשהוהתחברתי עם חמישה אנשים, שבלעדיהם-ממזמן הייתי מאבדת את אחיזתי בקרקע, גם אם אףאחד מהם לא יודע את מה שעובר עליי.
בין האנשים שהיו לחבריי הטובים, היו אלכס ופיטר-שאיתם התחברתי הכי טוב, הם שניהםגם כן עולים מארצות הברית רק שהם הגיעו מקליפורניה ואני מאילינוי.היו גם נטע אווהושי שבתור אאוטסיידרים בבית ספר בישראל, השתלבו די טוב עם האאוטסיידרים מבית ספריברחבי ארה"ב.
הסיבה למעבר מארצות הברית לישראל הייתה אמא שלי...היא העדיפה להיות כאן,ב-"ארץ ביתי" כפי שנהגה לומר, למקרה שהנועד לקרות-יקרה מוקדם יותר.
פעמון בית הספר קטע את מחשבותיי והודיע על סיום הלימודים הקצר.
יצאתי אל מחוץ לכותלי בית הספר וגיליתי שלשמחתי ירד גשם. גשם זלעפות קריר ומרענן.החורף בישראל לא חזק כמו החורף בארצות הברית, אבל בכל זאת נהניתי ממנו כמו שנהניתימכל חורף אחר.
התהלכתי ברחוב השומם, ילדה יחידה חשופה בין נהר של מטריות. חיפשתי מקום מפלט שקטמהמחשבות שרדפו אותי. מהמחשבות על כל מה שאראה אם אתקדם בשביל הזה...אעבור אתהפנייה הזו ואחר כך את החצר, ואכנס לבית ההוא.
לא רציתי לחזור לאותו בית, עם אותן צרות שעזבתי בבוקר, פחדתי לחזור לבית הזה.
מתישהו במהלך השוטטות שלי ברחבי השכונה, הגשם פסק.
במקום ללכת בדרך הרגילה הביתה, החלטתי לעצור בפארק, ירוק יותר מכל פארקשראיתי-פורח ומלבלב אפילו בחורף. עצרתי אל מול השביל המוליך אליו, והתיישבתי עלהדשא הלח, מתעלמת מהרטיבות המתגברת בישבני ופשוט נותנת למחשבותיי לזרום, בין אם הןטובות ובין אם לאו.
האם היא תהיה כמו שהייתה כשעזבתי אותה בבוקר? האם הוא יהיה איתה? האם עיניה יהיופקוחות או שמא יהיו עצומות?
האם והאם ועוד פעם האם-הפכתי להיות ממש סטוקרית שלה...היא בן אדם מבוגר, וגם הוא(בקושי), אני בטוחה שאפשר לזנוח את הדאגה לחצי שעה.
רציתי להתרחק מכל ההמולה שבטח תשרור בבית, אבל לא רציתי להיות רחוקה ממנה-בעיקר לאכשהיא זקוקה לתמיכה.
"כנראה שאי אפשר לזנוח שום דבר, גם לא לעשר דקות." נאנחתי.
התרוממתי ממקום מושבי וחזרתי על עקבותיי.
זואי חיכתה לי בגינה-משקה כביכול את הפרחים שבמילא היו רטובים מהגשם, מנסה לצאתמידי חובה ולהגיד שעשתה משהו למען הבית, כשבעצם רק רצתה להיות בטוחה שלא אפספס אתזה:
"אני על המחשב, אל תגעי בו-זה תורי." היא קיפצה ואמרה בקול צפצפני ברגעשמבטה פגש במבטי.
אחותי זואי היא נערה בת שלוש עשרה והיא בדיוק ההפך ממני. הדבר היחיד שהיה דומהבנינו היה הצבע עיניים, חום רך וחם. זואי היא שחומה עם שיער שטני ארוך וחלק והיהלה אף קטן וסולד. גובהה לא עלה על מטר שישים, ולמרות זאת-נדמה שכל סנטימטר בגופההיה מלא רוע. צריך לחקור אותה פעם אחת.. אולי לתקוע אותה בחדר מבודד ולראות אםתפתח קרני לייזר מעיניה ואז תברח ותוכיח את רשעותה, או מנגד פשוט תהפוך פתאום לענקהירוק (לא מקורי, אבל אחרי הכול זאת זואי). מחקר שכזה יביא מיליונים. סוף כל סוףתהיה הוכחה לזה שאחים קטנים-הם לא מלאכים תמימים אחרי הכול.
אנחה נרגנת יצאה מבין שפתיי בזמן שפתחתי את הדלת החומה ועבה מעץ בלתי ידוע.
ניגשתי למטבח, מנורות הפלורסאנט המוכרות במקצת עדיין סימאו את עיניי, והיוו ניגודמושלם לאפלה ששררה בחוץ כתוצאה מענני הגשם.
"אנג'י? זאת את?" שאלה אותי ורוניקה באנגלית צחה.
"כן, ברווזונת. זאת אני, הרגע נכנסתי, ומה אמרנו על אנגלית בישראל?"שאלתי אותה בטון נוזף כביכול.
"לא מדברים אנגלית בבית." דקלמהבעברית וגלגלה את עיניה.
"אלוהים אדירים, ברווזונת-הקשבת למשהו שאמרתי? מי היה מאמין!" הקנטתיאותה וחייכתי. כתגובה הוציאה לעברי לשוןקטנטנה.
צחקקתי באהבה וניסיתי לתפוס את לשונה לפני שזו ברחה חזרה פנימה.
רוני היא ילדה בת שמונה וחצי, יפיפייה- ללא כל ספק. עיניה היו ירוקות כמו אזמרגדושערה החום שוקולד הגיע עד ירכיה בתלתלים רכים. לא זכרתי אם אי פעם סיפרנו אותהמאז שנולדה...צבע עורה היה לבן כמעט כמו שלג ושפתיה אדומות. שלגייה קטנטנה.
פניתי לעבר המקרר מוציאה מצרכים להכנת כריך חטוף.
היא רצה לעברי חיבקה את רגלי השמאלית וברחה לחדרה. לא יכולתי שלא לתהות איך זהשלפעמים אני משווה אותה לזואי. ברווזונת שכזו...מלאך תמים כל כך...רק חיוכה המתוקהיה ערובה לתמימותה, שלא לדבר על עיניה וקולה.
"אנג'ל? בואי רגע." ביקשה מייגן, אמא שלי בקול חנוק. נאנחתי ספק בפחד וספקבהקלה למשמע קולה.
אמא שלי...אמא שלי חולה. קשה לבטא את זה במחשבות, שלא לדבר על שיתוף של גורםחיצוני כלשהו. אבל בכל זאת, כדי להתמודד, כדי למנוע הכחשה:
"לאמא שלי יש מלנומה-סרטן העור." לחשתי בקול לא נשמע בעודי מחזיקה מגבתמשובצת ריבועים כתומים. אילו המגבות היו בחיים, סביר להניח שהייתי מוכתרת כרוצחתסדרתית מבוקשת עם מסע הרג של קרוב ל-לא יודעת ...אולי מאות של מגבות.
כבר קרוב לתשע שנים היא חולה, הרופאיםאמרו שזה נס שהיא עוד בחיים, בהתחשב שהשלב של המחלה הוא כמעט סופני.
אני מנסה לגרום לאסימון לרדת-אני מנסה כבר תשע שנים. או שמשהו דפוק אצלי, או שפשוטמישהו אוהב להתגרות בי.
אבא שלי...טוב את אבא שלי לא ראיתי כבר שלוש וחצי שנים. מחצית מהזמן שאנחנו בישראל, הוא מבלה בשתייה והתמרמרות על חייו שמתמוטטים. כרגע הוא כנראה באחד הפאבים שיכורכלוט, מסטול מסמים או אולי מת.
מזמן לא החשבתי אותו כאבא שלי. כנראה שזה לא היה הדדי.
לא פעם היו דפיקות בדלת הבית שלנו באמצע הלילה. בדרך כלל אני זאת שהייתה יורדתלבדוק מי שם, כיוון שזואי פחדנית, רוני קטנה מדי, אימא מרותקת למיטה ואלון (החברשל אמא-ואני מאוד מקווה שבזכותי יהיה החבר לשעבר)-כמו שעון שוויצרי, היה נוטשאותנו כדי להגיע אליו הביתה ולצפות במשחק כדורגל אידיוטי (דבר אחד בטוח, אמא יודעתלבחור אותם)
הדפיקות הגיעו מאבא שלי, ג'ייסון, שכמו שאמרתי קודם, ברח לפני כמה שנים כדי לשתותולמרר בבכי.
הוא היה שיכור בדרך כלל, כמובן שלא הייתי פותחת את הדלת, או מחליפה איתו מילה, אבלאיכשהו הוא ידע שזו אני שמאחורי הדלת והוא היה צועק-גם אם זה היה מעיר את כלהשכונה- "אנג'ל, אנג'ל מתוקה בבקשה! תפתחי את הדלת! אנג'ל אני מצטער! תפתחי,אני רוצה לראות אתכן! בבקשה! אנג'י!"
צמרמורת והרגשת גועל עברה בגופי למשמע הכינוי שנתנו לי.
הבכי נשמע בדיבורו. בהתחלה היה קשה לעמוד בבכי הזה, ובפעם הראשונה שזה קרה, ישבתימאחורי הדלת-מתאפקת שלא לבכות.
נכנסתי לחדרים של כולן, לכל אחת אומרת לא לפתוח את הדלת כי זה סתם איזה שיכורטועה.
כל אחת הנהנה וחזרה לישון. יכול להיות שאמרתי דבר אחד, אבל כולנו ידענו מי היההשיכור הזה באמת, אבל מעולם לא דיברנו על כך.
התקדמתי במסדרון הקצר לעבר חדר חשוך, מואר רק מעט באור הטלוויזיה הדולקת.
החדר היה קטן ומעט מחניק. הווילונות הכחולים והכבדים כיסו את החלון הגדול שהתפרסעל קיר שלם והוביל למרפסת הקטנה על הקרקע ומנע מהאור לחדור.
הקירות היו בצבע שמנת מעומעם שכעת בחושך היו אפורים.
שידת האיפור הלבנה עם המראה הגדולה עמדה לצד המיטה ובמקום איפור וקרמים שלכל אמאיש, היו תרופות-המון תרופות, מכל הסוגים האפשריים.
את הדבר הכי כואב השארתי לסוף. אמא שלי. היא שכבה על מיטת אפריון חומה, מכוסה בשמיכתצמר עבה ולראשה היו מונחות כחמש כריות.
החורף בשביל אמא היה קשה יותר מאשר לכולנו. החימום פעל והחום גרם לי להרגיש כאילואמצע אוגוסט כרגע.
פשטתי את המעיל ברגע שנכנסתי לחדר.
"אנג'י, מתוקה. משהו קרה? את חיוורת כמעט כמו רוח!" ניסתה להתבדח בקולחלוש. היה קשה להסתכל על אמא שלי, ולעצוראת הדמעות.
תמיד הייתי לבנה, חיוורת כמעט. היא צחקה שבעיר מדברית כמו זאת הייתי צריכה לתפוסקצת צבע. כשידעה שהמצב שלה לא מזהיר ניסתה לשנות את הפסימיות התמידית שלי והתבדחהמעט בכדי להרגיע, אבל...מעולם לא הצלחתי להיות שותפה לעולם הורוד שלה-אולי זה סתםכי אני שונאת ורוד, אבל, כמה שהייתי שמחה למצוא גן עדן קטן בזה הרגע.
"הכול בסדר, אמא. כן תפסתי צבע-את סתם מדמיינת שאני חיוורת." עניתיוניסיתי לזייף חיוך.
לשקר לאמא שלי היה קשה-אבל לא בלתי אפשרי. פסילה אחת.
"איך היה בבית הספר, מתוקה?"
"היה בסדר, קצתי שיעורים, לא משהו מיוחד. ביליתי קצת עם פיטר ואלכס אחריהלימודים, מצטערת על האיחור דרך אגב." שיקרתי שוב. פסילה שנייה.
"זה בסדר מתוקה, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותך יוצאת עם חברים. למה את לאמביאה אותם לכאן?" שאלה בפליאה.
"סתם לא הייתה לי הזדמנות." עניתי בזריזות, ממהרת להחליף נושא, "אמאאני רעבה, אני הולכת לאכול, את רוצה גם?" פסילה שלישית, ואני בחוץ. גמרתי אתמסכת השקרים לאמא בשעה הקרובה.
"לא תודה, אנג'י, בתאבון." ברור שלא הייתה רעבה.
"תודה." אמרתי וחייכתי לעברה. יצאתי מהחדר וסגרתי אחרי את הדלת.
תחושת הקלה קטנטנה חדרה לליבי.
עבר עוד יום אחד, ואמא עדיין בסדר-אמא עדיין נושמת, פעימות ליבה נשמעות באוזניי(גם אם דמיינתי אותן), היא עדיין מחייכת, קולה יוצא שקט וצרוד מבין שפתיה-היאעדיין בסדר.
אבל החשש תקף מיד אחר כך וההקלה נעלמה כלא הייתה. כנראה שרק לבנתיים היא בסדר. כיאם להיות ריאליים מי יכול להתגרות כל כך הרבה במוות?
****
השיר "Because of you" התנגן דרך הפלאפון שלי. העיר אותי לעוד יום לא ידוע.. פקחתי את עייני לשם שינוי ליום בהיר בחורף. השעההייתה שש וחצי בבוקר לערך.
התרוממתי מהמיטה בלית ברירה, מתקדמת לעבר המקלחת.
כשעברתי על יד החלון הבחנתי באור הבהיר והחלטתי לפתוח את החלון כדי לתת לאווירהקריר להיכנס, אולי זה מה שיוציא אותי ממצב זומבי מינוס למצב מת מהלך פלוס.
כשפתחתי את החלון, חשבתי שאני עוד חולמת.
לא יכול להיות.
כל הדשא שהיה מתחת לחלוני...היה לבן. לבן ומדיף אדי קור. הלא יאומן קרה.
ירד שלג!
ירד פאקינג שלג! השכבה הייתה דקה, אבל זה היה שלג לכל דבר, לבן, רטוב, קר ובעיקרמזכיר את הבית.
לפתע היו בי יותר אנרגיות משהיו בי כל בוקר. הפעם האחרונה שראיתי שלג היה בגיל תשעבארה"ב. החורף האחרון שלי שם. כל כך כאב לי לעלות על המטוס לישראל, כיווןשברגע שהתיישבתי במושבי במטוס והתבוננתי בחלון (שכן כילדה קטנה שצריך להעסיק במשךכמה שעות טובות-הושיבו אותי ליד החלון כדי שתהיה לי מעין טלוויזיה בשידור חי)כדורים רכים וקלילים נחתו אט אט על משטח המסלול. לצערי השלג היה לחמש דקות קצרותכך שלא היה סיכוי גדול שיבטלו את הטיסה ויתנו לי הזדמנות להיפרד מהשלג.
מיהרתי למקלחת לשטוף פנים, לצחצח שיניים. ולאחר מכן רצה לארון מתלבטת מה ללבוש.
הוצאתי קפוצ'ון משובץ שחור לבן, לבשתי מתחת חולצת טריקו שחורה עם סמל בית הספרמתנופף על חזי, ואת מכנסיי הג'ינס האהובים עליי. הוצאתי מהמדף העליון את המעילהחום האהוב עליי, זה שאכסנתי בחורף שעבר, וקירבתי אותו אל אפי, שואפת את הריח שלהבית הישן, נותנת לזיכרונות הטובים למלא את מוחי שוב. ההרגשה הייתה מסחררת.
ירדתי למטה מאושרת קצת יותר מהרגיל. אמא שלי הייתה מחוץ למיטה, למרבה הפלא.
השיער הקצר בצבע צהוב חיוור, כמעט לבן-הודות לכימותרפיה - שהגיע כמעט עד לכתפייה בצבץמתחת לכובע הצמר החום והיווה ניגוד מושלם לכובע.
"בוקר טוב." חייכתי לעברה וניגשתי לתת לה נשיקה אוהבת על לחייה הקרה.
"מי את ומה עשית לילדה שלי? ממתי אני זוכה לראות חיוך אמיתי על שפתיה של בתי?"אאוץ', זאת הייתה מכה מתחת לחגורה למרות שלא כוונה כדי לפגוע.
"השלג עושה את שלו, וחוץ מזה מה היית עושה בלעדיי? לא היה מי שירכך קצת אתהאופטימיות שלך. שכן מי חוץ ממני היה מוכן לסבול לראות עולם ורוד שכזה?" ידהשל רוני קפצה במהירות למעלה בעודה קוראת "אני!" בקול צפצפני, לא פעםאחת-אלא לפחות שלושים פעמים בדקה. גבירותיי ורבותיי-ספידי גונזלס בכבודו ובעצמו.
צחקקתי ובירכתי את ורוניקה בבוקר טוב. ביום שלג שכזה, התעלמתי מהשנאה שלי כלפיזואי ובירכתי גם אותה.
"איך ישנת? היו חלומות?" שאלה אמא.
"לא, בכלל לא." שיקרתי והסתובבתי לעבר המקרר.
כאב לי לשקר לאמא שלי. אבל עוד יותר כאב לי לדבר על מה שרודף אותי, ביום אובלילה...
לא יכולתי לספר לה על הסיוטים שרדפו אותי כמעט כל לילה ולילה. הלילה היה לי סיוטלא נפוץ ולא שכיח במיוחד לפחות לא אצלי, הוא הופיע פעם בכמה זמן, הופיע סתם בשבילהכיף כמו חבר וותיק מעצבן שאיכשהו למרות שפגשתם אותו לפני כמה חודשים, היה נדמהשלפגוש אותו שוב יהיה יותר ממה שיכולתם לסבול, ואפילו שאתם אומרים לו את האמת מולהפרצוף, הוא מתעלם וממשיך לבוא. כן, אז הסיוט שלי הוא החבר הוותיק המעצבןשלי-תכירו.
החבר הוותיק המעצבן היה חלום-חלום שהיינו בו כולנו- גם אותו אדם שהיה אבא שלי, וגםהחבר החדש של אמא, זה שהחשיב את עצמו כאבא שלי, אבל בקושי דיבר איתי אלא אם כן היהברצונו לכעוס עליי, בחלום איבדתי את כולם-תרתי משמע.
חיפשתי אותם אחד אחד,עברתי ממקום למקום וכשמצאתי אותם זה היה מאוחר מידי. לא הייתימהירה מספיק ומישהו אחר, במקום אחר-לקח אותם.
האבדות הגיעו מהקל לקשה. קודם החבר של אמא, אחר כך ג'ייסון, אחר כך את זואי לאחרמכן את ורוניקה, ולבסוף... את אמא שלי. בשלב הזה הייתי מתעוררת בבכי ולעיתיםבצרחות.
מזלי שהדלת נעולה והקול שלי חלש, אחרת הייתי מעירה את כל הבית.
אכלתי בשקט קערת קורנפלקס עם שוקו וברגע שסיימתי שמתי את הכלים במדיח ועליתי לחדרילקחת את התיק..
כשסיימתי סוף סוף את כל ההתארגנות שלי, השעה הייתה שבע וארבעים.
"הלכתי," קראתי וסגרתי את הדלת אחריי.
שמעתי במעומעם שלוש קולות שענו לי "להתראות," ורק קול אחד בס חזק שהגיעמלפניי.
"להתראות, אנג'ל. בלי שטויות ואיחורים." אמר אלון בטון סמכותי. הואבדיוק יצא מהאוטו של אמא, שלקח כביכול ל"סידורים".
"ברור." עניתי נושכת את לשוני-לאט ובטוח, אין למה להיגרר לריבים-פשוטלהוציא את זה בלב.
'ברור הוד מעלתך, אדון אלון-איך אוכל לאחרולהפר את בקשתו של מר שלמות?' כמה שרציתי לומר את זה בקול רם-טוב, שתיקה שווה זהב.
שמתי את האוזניות באוזניי והתמכרתי למוזיקה המוכרת.
****
השלג בדרך גרם לי לחייך מדי פעם. זה היה מרענן...מזכיר את הבית שעזבנו.
"אנג'ל!" קרא קולה הרך של אלכס, איכשהו עולה על צלילי הגיטרה החשמליתב-"just tonight".
פניתי לעברה ולעבר פיטר, שכמובן הגיעו יחד. לשניהם הייתה מסורת עוד מאז שהיו בנישבע (הגיל שבו הם עלו לארץ, שנתיים לפניי) ללכת לבית הספר ביחד כל יום ברגל אובאוטו כיוון שגרו בשכנות.
"בוקר טוב." בירכתי אותם וחיוך על שפתיי. ההצגה החלה.
"בוקר טוב, ישנונה. לפחות תתקשרי בחזרה כשאת לא עונה." ענה פיטר וניגשלחבק אותי ואחריו אלכס.
"התקשרת? טוב...כנראה הייתי במקלחת, מצטערת." כמה פעמים אני צריכה לשקרוהיום עוד בקושי התחיל. שמעתי את הטלפון מצלצל...הם רצו לבוא, שאני אסע איתם לביתספר, אבל לא רציתי שהם יבואו. לא כשאמא בבית.
שי, נטע ואווה לא נראו בסביבה ולכן עברנו את שער בית הספר, ממהרים להשיג את המורהלכימיה.
בשלב מסוים כשפיטר ואלכס התחילו לדבר על סרט חדש שיצא, הפסקתי להקשיב. נתתי למבטילשוטט.
העיניים מסביב היו מוכרות.
עיניים...תמיד היו החולשה שלי. מבט אחד וכמעט מיד אפשר לדעת אם אפשר וכדאי לסמוךעל אותו אדם. הרי עיניים הם החלון לנשמה.
עברתי מבט, מבט, עין, עין. חיפשתי זוג חדש, משהו מעניין, חדש. משהו שאוכללחקור...המענה לבקשותיי הגיע במהירות.
ברגע שפנינו לעבר כיתת כימיה ראיתי עיניים חדשות, רכות, טהורות.
צבען היה כצבע האוקיינוס באחד האיים הטרופים. טורקיז מדהים ומהפנט, מוקפים ריסיםצפופים וארוכים ומעליהן גבות עבות מוסתרות ברעמת שיער חלקה. שאר הפנים לא זכולתשומת לבי שכן לא היה בהם משהו מיוחד כדי לתפוס אותה. להפך, משהו בעמידתו, בחיוךהמתנשא על שפתיו, משהו מעורפל בעיניו המהפנטות-משהו רמז לי על...רוע, כעס, חרטהכלשהי. כמו מין הילה שחורה שמקיפה את גופו. משהו גרם לי להירתע ממנו.
המשכתי בדרכי, עדיין נועצת את מבטי בעיניים, לא דואגת לרגע שמא אני מוותרת עלנימוס.
למרות האפלה שהייתה בעיניו, בנוסף היה משהו שונה במט הזה...שונה יותר מכל מה שאיפעם ראיתי. מבט כואב וזקן-מבט שאומר, "אני מבין מה עובר עלייך, הייתי שם. אניעדיין שם". ניערתי את ראשי במהירות, זורקת לכל עבר את המחשבות האלו,"למי יש זמן לשטויות האלו? חלון לנשמה? חה." צחקקתי בבוז. רצתי בעקבותאלכס ופיטר, ממהרת להשיג אותם, מתנתקת שוב ממחשבות לא נחוצות, ושוכחת לגמרי את אותן עיניים שהיו טהורות. לכאורה.
;){kind=link}